בס"ד

על הכרותי עם הרב נריה זצ"ל

הרב חיים סבתו

(דברים בישיבת בני עקיבא כפר הרואה, שבת קרח תשע"א) ·

 

המקום פה ספוג מרוחו של הרב נריה. הרוח שלו שורה ומורגשת במקום הזה. היכרותי הראשונה עם הרב נריה הייתה כתלמיד שמינית בנתיב מאיר. באנו לשבות בישיבה בכפר הרואה. התקיים כאן "כנס שמיניות" עם מאות שמיניסטים מישיבות בני עקיבא. בזמנו, רוב רובם של הבוגרים לא המשיכו את לימודם בישיבות גבוהות. אם מישהו תכנן להמשיך בישיבה גבוהה, הוא היה חריג. אם היה מי שדיבר על רעיון שאולי יהיה כוללניק – הרימו עליו גבה... מטרת הכינוס הייתה לחזק את הכיוון של המשך הלימודים בישיבה גבוהה.

(כשלמדתי בישיבת הכותל, ניגשו לבחינות ברבנות הראשית לקבלת סמיכה, רק עוד שלשה-ארבעה בחורים. לפני שלש שנים היו בישיבתנו פונים רבים שלא התקבלו לבחינות. בררתי ברבנות מדוע דוחים עשרות בחורים שהתכוננו ומצפים כבר לבחינה. ענו לי שלא מצאו מקום מספיק גדול למאות הנבחנים, עד שנזקקו לקחת את בניני האומה!  זו תופעה שעומדת לזכותו של הרב נריה. ראינו שם מאות חובשי כיפות סרוגות שנבחנים לרבנות).

באותו כנס - פתח ראש ישיבה גבוהה אחת בשיחה נפלאה, אך רוב הנוכחים הרכינו ראשיהם ונרדמו על הסטנדרים. קם לאחריו ראש ישיבה נוסף ולימד שיעור יפה מאוד, ושוב החבר'ה היו אדישים ופטפטו ביניהם. ההרגשה שלי הייתה, שאין טעם בכל העניין הזה אם החבר'ה לא מתעלים. ואז עלה לדבר הרב נריה. הוא לא פתח בדברים, אלא בשירת "ולירושלים עירך ברחמים תשוב" [הרב סבתו שר את "ולירושלים עירך" עם המשתתפים]. אט-אט התעוררו הבחורים והצטרפו לשירה...

הרב נריה היה אמן יוצר. היה לו כשרון אמנותי מיוחד, יצירתי, להשפיע על תלמידיו בדרכים ייחודיות שהוא עיצב אותן. הוא יצר את תלמידיו באמנות. על הצד הזה באישיותו של הרב כתבתי בנימוקי הענקת הפרס ע"ש הרב ריינס לרב נריה. הפרס ניתן לו על ספריו המתארים בצורה נפלאה את דמותו של מורו ורבו הרב קוק זצ"ל.  יו"ר ועדת הפרס היה הרב ישראלי, ואני שימשתי כמזכיר הוועדה. הרב נריה סבר כי הכותב הוא היו"ר, אך האמת היא שאני יזמתי את הפרס לרב נריה, ניסחתי את הנימוקים והועדה סמכה ידיה על מה שכתבתי...

שאלתי אותו פעם מדוע לא כתב את הספרים מוקדם יותר? והשיב לי: קודם הייתי צריך לבנות דור שידע לקרוא את הספרים.

כשהגעתי לישיבה התיכונית קשה הייתה לי התפילה (בבית הכנסת של אבי שיחיה, וסבי ע"ה התפילה הייתה הדבר היחיד שבו עסקו בשעת התפילה). התאכזבתי. והנה, בסוף התפילה, כבשה את ליבי שירת "אני מאמין באמונה שלימה בביאת המשיח..." ע"י מאות המתפללים בניגון ערגה שלא היכרתי.

לימים נתברר לי כי שירה זו התפשטה בישיבות בני עקיבא מהישיבה בכפר הרואה. כשהכרתי הכרות קרובה יותר את הרב נריה, הוא סיפר לי מהיכן לקח מנגינה זו. הרב בצעירותו היה ציר בקונגרס הציוני בשוויץ (סוף שנת תרע'ט). באמצע הועידה פרצה מלחמת העולם השנייה, וכל הצירים חיפשו דרכים לשוב לארצותיהם. הרב נריה הצליח למצוא ספינת סוחר יוונית שיצאה  לארץ ישראל. שם הוא שמע ממלח יווני שיר ערגה וגעגועים. למנגינה זו הוא התאים את מילות "אני מאמין", והנהיג לשיר את שיר הצפייה והאמונה השלימה בביאת המשיח לאחר תפילת שחרית.

 

טסתי לארה"ב עוד בהיותי רווק כדי לסייע לישיבה במעלה אדומים. עליתי על אוטובוס לנסיעה ארוכה מוושינגטון לפילדלפיה. בדרך הרהרתי בלבי על מה עשה ד' לי את כל הנסיעה הזו – אין שיעורים, אין עם מי לדבר בלימוד, מסביב עשרות גויים, נוצרים. מי ייתן לי בחור ישיבה ואדבר עמו בלימוד. והנה פונה אלי נוסע ושואל אותי: "יהודי? איך פאר שטייט אידיש"? עניתי לו: "יהודי, נישט פאר שטייט אידיש..." השיח לי אותו יהודי שהוא היה עכשיו בשיעור של הרב סולובייציק זצ"ל. באמצע השיעור נכנס מישהו והרב סולובייציק קם לכבודו. אם הרב סולובייציק מכבד את הנכנס בקימה, קמים גם מאות המשתתפים. הרב סולובייציק הציג לנוכחים את הנכנס בתואר: "הרב נריה, מעמיד התורה בארץ ישראל"!

 

ע"פ בקשת הרב הדרי, ראש ישיבת הכותל, הייתי המלווה לרב נריה בביקוריו התכופים בימי ראשית ישיבת הכותל. הישיבה הייתה מפוזרת בין בתי שכונת "בתי מחסה" בעיר העתיקה. האכסניה של הבחורים הייתה באיזו דירה מוזנחת שחולקה לכוכים. היינו כשמונה בחורים באותה דירה. הרב נריה ישן איתנו ואני דאגתי לו לקערה ונטלה לנטילת ידיים על יד המיטה (הרב הקפיד לא ללכת ד' אמות בלא נטילת ידיים אחרי השינה). ליוויתי אותו בהליכה לתפילת שחרית בישיבה. ראינו ערבי נוהג בחמור. היו תלמידים צעירים שכשראו ערבי רוכב על חמור, הביעו את יחסם בזלזול ואמרו: "חמור רוכב על חמור". הרב נריה הקפיד, נזף בהם והעיר שאסור להתבטא בסגנון כזה על ערבי שהוא בכלל "חביב אדם שנברא בצלם". לזקן הערבי שכיוון את חמורו על ידי הכאה במקל, הרב נריה העיר: "למה אתה מכה אותו? דבר אליו. אפשר לכוון חמור גם בדיבור, לא צריך להכות..." והראה לו איך אפשר לכוון את החמור בשפת עגלונים...

 

יום אחד התפרסמה על לוח המודעות בישיבה מודעה עם מראי מקומות לשיעור של רב צעיר, אורח שהגיע מארצות הברית – הרב אהרון ליכטנשטיין. הרב נריה הציע לי להכין ביחד את מראי המקומות כדי להיות מוכנים כראוי לקראת השיעור. ישבנו כשעתיים בהפסקת הצהרים ולמדנו בחברותא. עם כל טרדותיו ועיסוקיו הרבים, התפנה להכין איתי את השיעור כמו בחור ישיבה, בריכוז מלא.

 

לפני שנים הגיע הרב'ה מוויז'ניץ לביקור בישיבה, והתרשם מאוד מהתלמידים בלימודם ותפילתם. לקראת סיום הביקור העיר לרב נריה על הבלורית הגדולה של תלמידיו, והזכיר את דברי חז"ל שירושלים חרבה על שהיו בה מגדלי בלורית. השיב לו הרב נריה: בילדותי היינו גרים ליד הנהר. אבא זצ"ל הדריך אותנו שאם מישהו טובע, הדרך הטובה ביותר להצילו היא לא לנסות לתפוס אותו, אלא למשוך אותו בשערות ולמשות אותו מהמים...

(הרב סבתו שר עם המשתתפים את השיר "וידעו")

 

 

(הרב סבתו כתב את הקטע הבא. מתוך "והיה כנגן המנגן", בהוצאת מדרשת עופרה)

פתק קטן נתלה על לוח המודעות בבית המדרש. הרב משה-צבי נרי'ה זקוק לרחמים. מיד החלטנו, נוסעים לכפר הרואה. הגענו בשעת צהרים. על הכפר הייתה שרויה שלווה. אילנות מנמנמים תנומת צהרים, בראש הגבעה נראתה הישיבה וכיפה על ראשה. מושבניק רכוב על טרקטור הצביע לנו על הבית. זיהיתי אותו מביקורים קודמים.

הבית הקטן והגינה שסביבו. החצר שבה ישבנו כמה פעמים והקשבנו לשיחות קולחות מפי הרב נרי'ה על הרב זצ"ל ועל תלמידיו, שיחות בלולות מתודות ומעשים. הטינו אז אוזן לקלוט כל שמועה וכל מאמר, והיו השעות שמחות ומאירות. זו החצר שמהרהורים שבה קם עולם של תורה. הפעם, ריקה הייתה החצר. שלושה כסאות עץ פשוטים עמדו שם ועליהם הודבקה הודעה: אנו מודים לכם על ביקורכם. אין אפשרות להיכנס לאבא. נא לקרוא פרקי תהילים להחלמתו, שתפילה על החולה אף היא ממצוות ביקור חולים. היו שם כמה ספרי תהילים. קראנו בלב עטוף מצער. כמה רצינו לראות את פניו.

השקט היה מופלא, שמענו את בני הבית מתהלכים על בהונותיהם ולוחשים. יצאה אלינו הרבנית, הודתה לנו, כיבדה אותנו בשתייה. ברכנו 'שהכול נהיה בדברו', ולמילים הייתה משמעות חדשה. ענתה 'אמן' ואמרה: הרבה דיו נשתיירה בקולמוסו, והשפילה עיניה.

נפטרנו לילך. יצא אלינו בנו, הרב נחום שליט"א. אבא מבקש להתפלל מנחה גדולה תיכף שאפשר, מבקש לזכות בחייו בעוד תפילה אחת, אולי תכנסו להשלים מניין. הגיעו עוד שבעה בחורים מהישיבה. נכנסנו לחדר, מוקף כולו בספרים, הלכה, אגדה, פלפול ומחקר, דרוש וספרות. ניסיתי לקלוט את החדר והרגשתי רגש של קדושה.                                                   הרב נרי'ה שוכב בחדר הפנימי, מחובר למכשירים, נכדה מקריאה לפניו משניות אבות, "בן שמונים לגבורות, בן תשעים לשוח... בן בג בג אומר הפוך בה והפוך בה" והרב מסמן בידו, עוד, עוד, לא להפסיק.

התפללנו מנחה. הרב נחום שליט"א אמר את תפילת הלחש בקול, כדי שאבא יוכל ללחוש איתו. "רפאנו ה' ונרפא, הושיענו ונושעה", והבחורים הצעירים מן הישיבה בפנים עדינים נרגשים, נאחזים בתפילה. קראנו פרק תהילים מעומק הלב, ממעמקים קראתיך ה'.

מעוצמת הייסורים היו לו רגעים של הכרה. רמזו לנו להיכנס. בצד אחד של המיטה עמדה הרבנית בשקט מופלא. בצד שני בנו ונכדתו. עמדנו לצידם. אור זיו היה בחדר וחוט של חסד נמשך על פניו. אמרתי לו, "אורך ימים ושנות חיים". נתאמץ והשיב: "נמשיך, נמשיך להפיץ תורה ויראה ונצליח בעזרת ה', אמן כן יהי רצון". אמן, כן יהי רצון.

אחד מן הבחורים בישיבה שואל אם להיכנס. הרב רומז בידו לשלילה. עמדנו ושתקנו. דומה היה כי אינו ער, ואז שאל בחור אחר מן הישיבה, "ניגון?" הרב נריה נתאמץ ורמז, כן. איזה ניגון? שאלו הבחורים, איזה ניגון? שאל הרב נחום הבן, איזה ניגון? שאלה הרבנית. הרב נריה מתעורר וחושב ומנסה לרמוז בלי הצלחה, ופתאום הוא מתחיל לפזם חרישית אבל בעוצמה פנימית נפלאה: "וידעו... וידעו..." מיד החלו הבחורים לשיר בקול נמוך, כמעט בלחש: "וידעו... כי אתה שמך ה' לבדך עליון על כל הארץ", והניגון רך ועמוק ומתחזק והולך, מלא אמונה. והנה הרב שר איתם "וידעו וידעו וידעו, כי אתה שמך ד' לבדך..." הרבנית אוחזת בידו בעדינות ולוחשת כשהיא מניעה ראשה, "עליון עליון על כל הארץ". בצידו השני עומד הרב נחום, עוצם עיניו ושר בדבקות "עליון עליון על כל הארץ". עמדתי שם נפעם.

החדר מוקף בספרים של קדושה, על שולחן העץ של הרב נרי'ה, שעליו כתב מחקריו ומאמריו וספריו, עדיין מפוזרים פתקים וספרים רבים, ביניהם צרכי רפואה. הרב נרי'ה בזיו פניו מתאמץ ומתחזק – "וידעו... עליון על כל הארץ..." זכרתי מאמר רבותינו: "שכינה למראשותיו של חולה".

לאט-לאט שקע הניגון והבחורים נשתתקו. והנה ראשו של הרב נרי'ה מתרומם קלות וקולו נשמע, "עליון..." והוא רומז לחזור ולנגן, והבחורים שרים שוב את הניגון והפעם הוא נשמע יותר אמיץ, יותר שמח ומלא תקווה. והרבנית, חיוך קל של עידוד על פניה, מתנועע ראשה. "עליון על כל הארץ".

נשכחו ממני כל הסערות שבחוץ ולנגד עיניי רק אור פניו של הרב נרי'ה כשהוא שר: "וידעו כי אתה הוא ה' שמך לבדך, עליון על כל הארץ".

 

 

 

                     ----------------------------------------------------

הערות פתחיה נריה:

1. ר' צבי טלר ז"ל, מראשוני כפר הרואה, סיפר לי שעל תשובתו זו לרבי מוויז'ניץ הגיב הרבי בנשיקה לאבא זצ"ל!

2. בספר "נרו מאיר" [עמ' 145] כותב אייל פישלר:

".. ליל שבת קודש... התבשרתי כי הרב נריה מאושפז באיכילוב. בצהרי השבת הגענו שלושה חבר'ה לחדרו של הרב נריה... כשיצאנו, לא שכח הרב ולא שנה ממנהגו הקבוע, לשאול אותי מאז אני לומד במעלה אדומים: "מה שלום הרגל של הרב חיים סבתו שליט"א?"

 

· הגהה ע"י צלה בראלי