"בראשית הייתה מחשבה..."

מחלום למציאות על שותפות תלמידים

​

בפסח תשס"ח זכיתי להיות שותף לוועידה הארצית של תנועת "בני עקיבא". הוועידה נקראה "למען עמך ונחלתך". (כ-400 חניכים ובוגרי התנועה התכנסו לשלושה ימים לדיונים, ללימוד ולקבלת החלטות כיצד לשנות את התנועה, ובעצם "כיצד לתקן את העולם..." ) זאת לאחר תהליך דומה בכל הסניפים, כשבוועידה נמצאים הנציגים של הסניפים ושל מוסדות התנועה. הוועידה אופיינה בדינמיקה השואפת ל"עוד", בלהט נעורים של רצון לעשות למען הכלל. לתחושת הרוחניות הגבוהה הצטרפה רוח שליחות והרגשה מרוממת, בידיעה שכל מה שנקבע בוועידה יהיה בעל השלכה ארוכת טווח על התנועה ועל עם ישראל כולו. די ברור אפוא כיצד ניתן היה להתווכח על "קוצו של יוד" בניסוח החלטה שהחבורה קיבלה על עצמה.

מי שיכול לדמיין 400 צעירים לבושים בחולצות תנועה, כשמתרחש ויכוח סמוי בעקבות מחלוקת אידיאולוגית איזה שיר לשיר ב-00:3 לפנות בוקר, "אבינו שבשמים, צור ישראל וגואלו" או "תורת ה' תמימה"; מי שיכול לראות אותם מול עיניו אחרי לילה ללא שינה ואחרי תפילת ותיקין בכותל, רוקדים בהתלהבות במשך שעה ארוכה לפני מפקד מרגש ששותפים לו הרב דרוקמן וחניך בחבריא ב' – חש מעט מהתרוממות הרוח ומרוח החלוציות שפיעמה בכולנו.

איך יגיב לכך אדם שנמצא "בחוץ"? מן הסתם בחיוך מתנשא, באמירה צינית כלשהי ובתנועת יד שמשמעה שזה ילדותי ולא רלוונטי. אך טבעי שאנשים מבוגרים שניסיתי לשתף אותם בהלך הרוח של הוועידה הגיבו פחות או יותר כך: "העולם לא נמצא שם, בוועידה", "לא שם נקבעים הדברים", "פסו אידאליסטים מן הארץ", "אז מה אם קבוצת חניכים בבני-עקיבא החליטו לקרוא לחינוך הטרוגני במוסדות החינוך של הציונות הדתית", "כדאי להיות ריאליים על הקרקע ולא לחלום חלומות" וכד'.

 

מנהיגי חינוך יקרים -

אנחנו "בפנים" או "בחוץ"? בחיינו בבתי החינוך, בחינוכנו בתוך המוסד החינוכי- במשפחה – אנחנו "בבועת הוועידה", בהלך הרוח החלוצי והאידאליסטי של תנועת הנוער, או שאנחנו "חיים את המציאות..."? כשאנחנו מנסים להתחנך ולחנך בבתי הספר, בישיבות ובאולפנות, האם צריך לחלום? לחשוב רחוק? כובד המשקל צריך להיות בחינוך לטוהר מוחלט, לתמימות, או שמא הנקודה הארכימדית היא ההתמודדות עם עולם קשה ומחוספס בארץ המחכה לנו מחוץ לשערי בית הספר? והשאלה היותר נוקבת היא איפה אנחנו נמצאים? לא רק עם תלמדינו, אלא בינינו לבין עצמנו. אנחנו נגועים, חלילה, בציניות, בייאוש, בהנחה ה"בוגרת" שאין ממילא מה לעשות, או אנחנו מודעים לעובדה ש"גאולה קמעא קמעא", אבל עם ישראל לעולם במצב של התקדמות? האם אנחנו "קולים"... או שהמבט הוא אופטימי, ואנו מבינים שהעין הטובה בראיית המציאות, עם אמונה גדולה, חלומות גדולים ועשייה רבה בכוחם לשנות את המציאות?

אידאל נישא ומרומם

בהיותנו חניכים צעירים בתנועה שרנו את השיר: "בראשית הייתה המחשבה, אידיאל נישא ומרומם, התאספו חברים בני מצווה והחליטו לתקן את העולם". כן, בלי המחשבה הטהורה של אידאלים נישאים והרצון של נערים צעירים "לתקן את העולם", את החברה במדינתנו הנפלאה, לא היינו מגיעים לשום מקום:

 

"החלומות הגדולים – יסוד העולם הם. חולמים הנביאים, חולמים המשוררים בהקיץ, חולמים הם הגדולים מתקני העולם... הנני חולם חלומות... ושחקים אני מרקיע, מעצור אין לרוח דמיוני, ולשאיפתי הקבועה באושר ובטוב, בטוהר ובקודש". (הרב זצ"ל)

​

 החלומות הם יסוד העולם. ללא החולמים, ללא השאיפות הרחוקות באושר ובטוב, ללא הרצון האינסופי ב"אידאל נישא ומרומם", החיים היו נשארים בקטנותם, במקומם, בדלותם ובעכשוויותם.

 

"הגסות של החיים החברותיים, בהיותם שקועים רק בצדם החומרי, נוטלת את אור החלום מן העולם, את זוהר ההרחבה שלו, את עלייתו העליונה מהמציאות הקודרת".

 

הרב זצ"ל מגדיר את החיים כפי שהם, בלי החלום, בלי השאיפה הרחוקה, בלי היכולת לראות בחיינו שליחות ושאיפה לחיים אידאליסטיים – "מציאות קודרת"... להבנה זו, שהאידאל והחלום הם מרכיב מרכזי ומשמעותי ביותר בחיינו, שתי השלכות:

א. לנסות "לגזור" את החיים הממשיים היומיומיים מהחלום... נקיים דיון עם נציגי כל בתי הספר בחמ"ד, אחרי שכל מוסד חינוכי עבר את אותו תהליך בבית ספרו עם כל התלמידים והצוות החינוכי, ונחליט באילו שלושה נושאים אנחנו מבקשים לעסוק, מתוך כוונה ללמוד ולקבל החלטות. אנחנו מנסים להניח למציאות העכשווית, וללא כל הגבלה שהיא לחשוב "הכי רחוק שאפשר", לדמיין את בתי החינוך (וכך את החמ"ד כולו) כמקום ה"חלומי" ביותר שאפשר... ולאחר מכן – שומה עלינו לבדוק איך אפשר לנסות לממש את החלום הלכה למעשה (חשוב לציין שעצם החלום, המחשבה המשותפת לרצות בטוב, בישר, באושר ובקודש – הם עצמם תפילה גדולה, כמיהה גדולה, שמחוללת עולם גדול ופנימי). החלום לעולם אופטימי, טוב, מלא באור ובחסד. החלום נותן לאדם את היכולת להיות במקום שבו הוא רוצה להיות. החיים המעשיים, ממילא, ישאפו למימוש החלום.

בלי "התאספו חברים בני מצווה, שהחליטו לתקן את העולם", אין העולם יכול להגיע לתיקונו. הדברים נכונים בבניינו האישי של כל אחד, בחלומו האישי של כל אדם כלפי עצמו וכלפי המעגלים היותר רחבים.

​

ב. לראות בתוך המציאות היומיומית את החלום, את מה שמעבר למה שאני רואה.

כך בשיר של זלדה: "השמש האירה ענף לח, ועלים של זהב צדו האישונים. עלי זהב שנסעו לילה ויום בתוך דם לבי, שינו תבניתם. וכאשר הגיעו עד הנשמה, עד ידידותה, הפכו לאותות רחוקים של אור, ורמזים משמים מופתים עתיקים".

 

"ענף לח" – מראה שגרתי מאוד, סתמי מאוד, שכולנו נפגשים בו מדי יום, הופך על ידי זלדה ל"אותות רחוקים של אור" ול"רמזים משמים". יש אפשרות לחיות את ה"כאן ועכשיו" ולהישאר בו. אולם האדם יכול, אם רצונו בכך, לראות את החלום שמעבר למציאות הנראית, את הסוד שמעבר לנגלה, את האור מבעד לדומם הסתמי. 

 

ואולי זאת כוונת דברי הרב "לפי אותו הערך שאור עולם הבא זורח בעולם הזה. באיש היחידי, בכללות העולם ובמציאות בכללותה, הכל מתעלה... כשאור עולם הבא זורח בפילוש גדול, מרומם הוא את כל ערכי החיים כולם. מאיר הוא בספרות ובשירה, בחיי החברה והמדינה, באישיות היחידה ובמשפחה" (מוסר הקודש).

עולם הבא – זו הכוונה, זה העולם שבא, זו נתינת המשמעות מעבר למציאות הקיימת. עולם הבא – החלום, הטוב, הכוונה, כל אלה מתלווים לעולם הזה – לעולם המעשה, למציאות הקונקרטית, אז: "זיו השכינה פורח בכל... ומרוממים כל נשמה".

התפילה שאותה אנו אומרים שלוש פעמים ביום, "ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים", יכולה להתפרש בשתי אפשרויות –

אפשרות אחת היא לראות בה תפילה ובקשה למשהו רחוק, חלום וציפייה לראות "בשובך לציון ברחמים", בבניין בית המקדש וכד'.

אפשרות שנייה – תפילה לקב"ה לראות עכשיו "בשובך לציון ברחמים".

להיות מסוגל לראות בתוך המציאות העכשווית את אתחלתא דגאולה ואת האור הגדול בשיבת ציון השלישית.

"אני ואתה נשנה את העולם"

"לפיכך צריך כל אדם שיראה את עצמו כאילו חציו זכאי וחציו חייב וכן כל העולם כולו חציו זכאי וחציו חייב. עושה מצווה אחת – הרי הכניע את עצמו ואת העולם כולו לכף זכות וגרם לו ולהם תשובה גדולה...".

אנחנו רגילים לצטט את הרמב"ם הזה בתקופה של הימים הנוראים, ואמנם אז ייתכן שאנחנו שם... האתגר צריך להיות כיצד "מתאספים בני מצווה ומחליטים לתקן את העולם" בסתם יום של חול. כיצד אנחנו מאמינים, מסוגלים לעצור את שגרת החיים היומיומית, להתפלל, לחלום, ולבקש – להטות את העולם לכף זכות. צריך לחיות את האפשרות שכל הזמן, בכל שלב ובכל מעשה, יש להתנהגות השפעה על העולם כולו. תובנה זו קיימת כאשר אדם מחונך לחיי שליחות. כשתפיסתו היא שהאדם נולד דווקא בדור זה, בתקופה זו, במקום זה – וכנראה יש לו ייעוד ותפקיד למלא בחייו (הרב, עולת ראיה).

בבסיס המוכנות לחיות חיים אידיאליסטיים נמצאת ההנחה שאפשר וצריך "לתקן עולם במלכות שדי". מי שרוצה לחיות בתודעת שליחות אומר בחייו את מה שאמר אברהם אבינו: "הנני".

"הנני" – התשובה של אברהם אבינו לקב"ה, היא תשובתנו לרבש"ע.

"הנני" – כפי שמביא הרב בר שאול: "לכל שליחות מטעם ההשגחה העליונה וכל פקודה מאת ה'...

"הנני" – מיד, וללא שאלה וללא תנאי, כולי ולא שיעור ולא שיור... אדם מישראל, כפי כוחו, זמנו ומקומו, צריך לומר: "הנני".

אותה שליחות נדרשת מאתנו, ויש לראותה במהלך כל חיינו. ראייה זו, מתוך ענווה גדולה מחד גיסא, וראיית גודל התפקיד מאידך גיסא – מביאה את האדם לומר ולחיות את: "אני ואתה נשנה את העולם".

 

תום הנעורים

קצת קשה לדמיין ועידה של בני עקיבא לחבר'ה מבוגרים בני 45 ...אין ספק שיש משהו טהור ותמים בגיל הנעורים.

בשירו המפורסם של אצ"ג (אורי צבי גרינברג), "באזני הילד לא אספר", הוא כתב על ה"פספוס" של הרגע שבו הגיע המשיח לירושלים והיה כה קרוב, אך הרוכלים קיבלו את פניו ב"לעג ובכחש שפתם העברית..". 7 הרוכלים – אנשי המעשה, הפרגמטיסטים, המבוגרים, הריאליים, אין להם זמן ורצון לעסוק במשיח... לכן פותח אצ"ג את השיר: "ילד עברי, בביתו בציון המושפלת, ערב, דמדום, אני שח ואתה לברכי. לך, חביבי, אספר את סיפור המעשה במשיח הטוב שלא בא. לגדולים פה ממך לא אספר, חביבי, לגדולים אין עיניים כאלה ויקר שכזה אשר בעיניך. גדולים לא יקשיבו כמוך. אטמם מאד הגורל בציון, ונפשם משולה למנורת כלי חרס בכפר... ויגונם לא יזרח בשתי דמעות נפלאות כאשר בעיניך...". אצ"ג מבין ש"דמעות נפלאות זורחות" אפשר לפגוש אצל הילד, אצל הנער, הנוער עדיין אינו אטום. הוא, הילד, רוצה להקשיב. והמשיח, הטוב, האמונה בעצמו, בכנסת ישראל ובעולם טהור וקדוש – אפשרי...

 

כך גם ביאליק בשירו "חלפה על פניי" כותב בסוף השיר: "או אקומה אלכה לי אל הילדים המשחקים לתומם בשער, אבוא אתערב בקהלם, אאלף שיחם ולהגם – וטהרתי ברוח פיהם ובניקיונם ארחץ שפתי".

ביאליק המבקש להיטהר, מבין שהוא יכול לעשות זאת ברוח פיהם של ילדים ובהבל פיהם של תינוקות של בית רבן, שעדיין לא טעמו טעם חטא... הציניות, שאותה ניתן, לצערנו, לפגוש בעולם המבוגרים, משדרת ייאוש, עכשוויות, חוסר אמון ביכולת לשנות, ברצון "לתקן את העולם". למול הלעג והמבט הציני, הקר והמנוכר, עומדים נערים טהורים וזכים, הנמצאים במקום הנכון יותר, האופטימי יותר, בעלי חלומות ואידאלים. אנחנו ו"הקהל בחמ"ד"

 

אז מה אפשר לקחת ל"הקהל", לעולמנו החינוכי, בתוך שדה החינוך,

כשאנו רואים את התלמיד מול עינינו?

 לזכור שבמקום שבו נמצא החלום – שם האדם נמצא...

במקום שאני "חולם את התלמיד", לשם הוא יגיע...

 לא להפסיק לחלום, לחפש ולשאוף לאידיאל היותר גבוה והיותר נשגב.

" לגזור" את החיים העכשוויים מתוך השאיפה הגדולה והאידיאל הרחוק. לשאול כל הזמן: "מה אני עושה במפגש עם התלמיד כדי להגיע לחלום?".

" לחלום" את המציאות, לראות את הסוד שבנגלה, את הטוב שבתלמיד מתוך עולמו המורכב.

 להתבונן בתלמיד מהחלום למציאות, כלומר מהפנים(שלעולם הוא טוב!) החוצה.

 בכוחנו לשנות את העולם: להאמין אמון מלא בעצמנו ובתלמידים – שבכוחנו/ בכוחם להגיע הכי רחוק שאפשר.

 להאמין ביכולת לסייע לתלמיד לגלות את תום הנעורים, את יכולת ההקשבה לסובב, לעצמו, לטוב ולחסד הקיימים.

 ללמוד מהתלמידים את היכולת להיות אידיאליסטים, עם רצון עז לחיי שליחות, בלי ציניות ובלי חיוך מתנשא.

 להתחנך שלפשטות הטהורה, "הנקייה", ללא רבב, בלי "פוזות" ובלי אינטרסים – יש כוח רב.

שם נקודת האמת, לשם צריך להגיע, ומנקודה זו צריך לשאוף כוח.

ונקודה אחרונה, קיבלנו על עצמנו בשמחה ובהתרגשות לקיים בשנה הבאה "הקהל" בחמ"ד.

"הקהל" אפשרי על בסיס האמון הקיים בתוך המשפחה כולה – תלמידים ומורים. הצגת שאיפת ההתקדמות וההתעלות כיעד משותף, תנועת הנפש של השתתפות והיכללות, הן בעצמן יוצרות צמיחה ושאיפה כלפי מעלה. והכול מתוך אמון מלא ברצון של כולנו לשנות, להוסיף אור, ולעשות עוד ועוד למען עמנו וערי אלוקינו.  ה"יחד" שייווצר, החשיבה המשותפת מתוך רצון לקבל אחריות על עצמנו, החינוך המשותף והרצון "לתקן את העולם" – הם ה"מקומות" שבהם אנו רוצים להיות. כשכל באי המשפחה (תלמידים, מורים, אפשר לחשוב על שיתוף הורים ובוגרים) שותפים למחשבה, לפריצות הדרך, לקבלת ההחלטות, ליכולת לקבל החלטות באופן דמוקרטי, ולבקשה מעצמנו ליישם את מה שהוחלט – יש ערך רב ביותר למהלך החינוכי.

 

"הקהל למען ציון 2 - "הקב"ה מבטיח לעם ישראל: "למען ציון לא אחשה ולמען ירושלם לא אשקוט" (ישעיהו סב). ה' מבטיח לא לשקוט ולא לנוח עד שנראה בישועת ירושלים: "עד יצא כנגה צדקה וישועתה כלפיד יבער".

אנחנו מבקשים לפעול ולומר: גם אנחנו נשתדל במסירות נפש גדולה, לעשות הכול – למען ציון... להתחנך לחיות בשליחות – למען האומה כולה, למען הארץ, למען הציונות, למען מדינת ישראל, למען עם ישראל שבתפוצות ולמען הרמת קרנה של תורה. נתפלל שמחשבה טובה, הקב"ה יצרפה למעשה.

המון הצלחה בעבודת הקודש,

אברהם