הורים יקרים

ברכות וה' עמכם,

 

חג הפסח, או ליתר דיוק 'ליל הסדר', הוא 'חג גדול לילדים' האמיתי – ולא פורים. שתי מצוות עשה מן התורה אנו מקיימים בליל הסדר, ואחת מהן היא מצוות החינוך – סיפור יציאת מצרים, 'והגדת לבנך'.

'כנגד ארבעה בנים דברה תורה: אחד חכם ואחד רשע ואחד תם ואחד שאינו יודע לשאול'. מצוות 'והגדת לבנך' מוטלת על האב, וזהו המקום לחזק את הקשר בין כל הורה לכל ילד וילדה בביתו.

א. בליל הסדר כל הבנים יושבים יחד ליד השולחן. כשיש דיבור, כשיש דו-שיח, יש סיכוי ללימוד ולהתקדמות. כולם יושבים סביב שולחן אחד.

כדי שמפגש כזה יתרחש, יש ליצור אווירה של הקשבה, של רצון לשיתוף, ושל כבוד לדעה של הזולת.

 

ב. חשוב לזכור שכולם בנים. איננו מתייאשים מאף אחד מהבנים – כל מי שמגיע ל'סדר' הוא 'בפנים'. בחשיבה נכונה, אישית, אוהבת ומקרבת, גם הרשע 'ייכנס פנימה' (חשוב לציין שבנוסח שבתלמוד הירושלמי לא כתוב 'רשע מה הוא אומר', אלא 'בן רשע מה הוא אומר'. נוסח זה מזכיר לנו את דעתו של רבי מאיר בגמרא בקידושין לו ע"א: '"בנים אתם לה' אלוקיכם" – בזמן שאתם נוהגים מנהג בנים אתם קרויים בנים, דברי רבי יהודה. רבי מאיר אומר: בין כך ובין כך אתם קרויים בנים'.

 

ג. 'לפי דעתו של בן אביו מלמדו' (משנה פסחים י, ד). צריך לחנך כל אחד בהתאם ליכולתו, רמתו, עניינו והתעניינותו. כך אנו לומדים גם במדרש תנחומא (שמות כה): '"כי מי כל בשר אשר שמע קול אלוקים חיים – בא וראה היאך היה הקול יוצא אצל ישראל, כל אחד לפי כוחו: הזקנים היו שומעים את הקול לפי כוחן, והבחורים לפי כוחן... והקטנים לפי כוחן'.

 

ד. הלימוד צריך להיות חווייתי: 'חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים'. לחוויה, להזדהות, להפנמה, יש משקל מיוחד, שיש צורך להדגישו. האב והאם בכל האמצעים, והילדים מקבלים את התורה בהוספת דעת, בעולם של רגש, ובחוויה לימודית, רוחנית, משפחתית.

 

ה. להמחשה יש ערך רב בלימוד: 'מצה זו שאנו אוכלים על שום מה'. ככל שניתן לראות בעיניים, להמחיש את הנלמד, כן יוטב. כך מלמדת אותנו ההגדה: 'יכול מראש חודש? תלמוד לומר ביום ההוא... אלא בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך'. כאשר קוראים קטע זה, עורך הסדר מצביע על המצה ועל המרור. לא 'מדברים על'; רואים ואוכלים.

 

ו. לחיזוק, לסוכרייה, למילה הטובה והמחזקת, ל'קליות ואגוזים' שמחלקים, יש תפקיד חשוב במהלך ליל הסדר – 'כדי שלא ישנו הילדים', וגם כדי שיתחזקו ויפנימו את הנלמד.

 

ז. סיפור – כולם אוהבים, והמצווה היא 'לספר ביציאת מצרים'. לעיתים, שכשרוצים למשל, להסביר את חשיבות החסד, סיפור אחד שווה אלף מילים והסברים...

 

ח. הסיפור משפיע גם על המספר. 'וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן בִּנְךָ אֵת אֲשֶׁר הִתְעַלַּלְתִּי בְּמִצְרַיִם, וְאֶת אֹתֹתַי אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בָם, וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה'' (שמות י', ב). נחמה ליבוביץ הסבירה את פשר השינוי בין לשון יחיד ללשון רבים בפסוק זה, הנוגע בסיפור – 'למען תספר' נאמר ביחיד, ואילו 'וידעתם' נאמר בלשון רבים, ולא 'וידעו כי אני ה''. הורים המלמדים את המסר החינוכי, גם מעשירים את הבנתם שלהם. כן, אנו זקוקים לילדנו...

 

ט. יש ערך לשאלה, והרבה מסימני הסדר נועדו לעורר את הילדים לשאול. זו אמירה חינוכית חשובה ביותר לכולנו. כשיש שאלה, יש רצון לקבל תשובה, יש שקיקה וצימאון לדעת. לאתגר, להצבת השאלה הנכונה, יש משמעות רבה במהלך הלימוד. הלגיטימציה לשאול כל שאלה היא חלק מהחירות של חג החירות; עבד לא שואל שאלות, אין לו עניין בשום דבר שמעבר למצבו העכשווי. רק בן חורין – חופשי לשאול.

 

י. לאווירה הכללית, לשמחה המשפחתית האומרת הוד וקודש, יש מקום מרכזי בהנחלת החינוך. 'והגדת לבנך' אינו רק מה שנאמר; חשוב גם על איזה רקע הדברים נאמרים, מאיזה מקום הם נובעים: מקום של אהבה, של צמיחה, של שמחה, של פתיחות, של יכולת לשאול, לשוחח, להביע דעה – והכול מתוך כבוד!

 

יא. הרבה פירושים מצאנו על דמותו של הבן 'שאינו יודע לשאול'. דבר אחד ברור – עם שלושת הבנים הקודמים התנהל דיאלוג כזה או אחר: 'אף אתה אמור לו... ואמור לו... ואמרת אליו...'. הבן הרביעי לא פתוח לדיאלוג. חבל לפנות אליו, הוא פשוט לא שומע. תפקיד ההורה הוא למצוא את הרגע הנכון, בו אפשר להכניס את הרגל בדלת שנפתחה לשבריר של שנייה. ייתכן שהבן שאינו יודע לשאול הוא הבן האדיש, שכלום לא מדבר אליו. נדרשת סבלנות גדולה, וניסיון לחשוב ולהכיר מה יכול להבקיע סדק בחומה הבצורה, מה יפתח את הדלת' – וזהו 'את פתח לו'. האם זו תהיה חוויה מיוחדת? שיחה מלב אל לב? בטוח שתפילה תסייע...

 

יב. נקודה אחרונה: אל מול 'האדם התלוש', המנוכר, החי בעידן של הפרטה, שאינו חש משפחתיות ואינטימיות ולעיתים הוא חסר זהות לאומית – ליל הסדר מחזיר את הילד (ובעצם את כולנו) למציאות 'מחוברת': מחוברת אל עצמנו, אל משפחתנו, עם הרבה הקשבה ודו-שיח, ועם קשר עמוק לעבר הלאומי של כולנו.

'עבדים היינו' – בעבר, עם תקווה, ציפייה וראייה רחוקה-עתידית: 'אדיר יבנה ביתו בקרוב', ו'לשנה הבאה בירושלים הבנויה'. אני חלק וחוליה בשרשרת של עם הנצח. כאשר אני חי ב'עכשיו', ברגע זה, ועם זאת אני מפנים וחווה את 'עבדים היינו', ובאותה נשימה רואה את מימוש חזון הנביאים – אני חי עכשיו–נצח. אני חי בתוך 'הא לחמא עניא' – עבר, 'כל דכפין ייתי ויאכל' – הווה, ו'לשנה הבאה בני חורין' – עתיד. יש רגעים כאלה בחייו של אדם, בחוויה של משפחה, ובחיי האומה, בהם אנו חשים תחושת שייכות לעם ישראל לדורותיו, למי שישנו פה היום ולמי שאיננו פה.

 

הורים יקרים,

זהו אתגר לא פשוט לכולנו, לרצות לזהות מהו נתיבו של כל בן: מה מתאים לו? איפה הוא נמצא כרגע? מה צריך לומר? מה צריך לא לומר? תפקידנו הגדול הוא לחבר את שרשרת הדורות, באהבה וביכולת לקבל מהתלמיד! ולמעלה מזה, צריך לחשוב מראש מה השלב הבא, לאן יגיעו הבן והבת בעתיד הקרוב והרחוק, ולנסות להכין את עצמנו גם לראייה עתידית זו.

חג שמח לכל משפחת חמ"ד ולעם ישראל כולו,

מוקירכם מאוד,

אברהם