סיפרה לי חברה: 'עוד רגע מגיעה לה החופשה הגדולה וכבר מרגישים את השחרור באוירה. ואני כל כך מצפה ורוצה שהבן שלי יקום כל בוקר לתפילה וציציות בכנפות יעופו בכל הליכה כאילו מבקשים להנכיח מי אני, איך והיכן אני מחונך. החלום שלי, היא ממשיכה, שבנותיי תמשכנה בפעילות עניפה בצניעות וענווה כיאה לבת אצלנו במשפחה...'
עוד היא ממשיכה לפרט לי את חלומה, 'שאהיה גאה בהם בחופשה כמו שאני גאה בהם כשנמצאים במסגרת הלמידה. אבל..' כן, אז זה הגיע, 'אני לא מצליחה להשתחרר מהמתח, מהחשש שאם לא יהיה כך - איך אפעל? כיצד אגיב? את מי לשתף ואותי מי יוכל להכיל???'

התבוננתי בפניה וחשבתי לעצמי בשקט, כאילו אותי היא מדבררת, כאילו ממני הוצאו המילים והזדהות גדולה הייתה לי על התחושה והחשש שהוצגו בפניי.

היציאה לחופשה הגדולה הינה תחנה משמעותית בגדילה ובהתפתחות. כשחושבים על זה, הרי כל השנה היא הכנה אחת גדולה להתמודדות של ילדינו עם אתגרי "החופש הגדול" של החיים. החופשה מהווה זמן שבו המסגרת של ילדינו ושלנו ההורים לכאורה משתנה. 'פתאום' ילדינו עוברים ממסגרת בית ספרית ל'מסגרת' ביתית. ואילו אנחנו ההורים נשארים באותה המסגרת הקבועה, בעבודה. ככל שעוברים הימים בחופשה, מרגישים כיצד המתח בתוכנו, בתוך ביתנו וביננו לילדינו הולך ומתגבר, נראה כאילו הכל 'מתפרק' מול עיננו ובתגובה לכך, אנחנו מחפשים לילדינו תעסוקות רבות ומגוונות, לעיתים מוציאים אלפי שקלים ובלבד שנרגיע מעט מהתחושה הקשה המאיימת להשתלט עלינו.... ואני חושבת לעצמי מה מאפשר את ההרגשה הזו המתח השורר סביב ה"חופש הגדול" בבית? הרי סוף כל סוף, ילדינו חוזרים אל הבית, אל מרחב החיים הראשוני, המקורי.
השינוי והזמן הארוך בו שוהים כולנו בחופש מהווה מקור להתמודדויות וניסיונות מכל כיוון. מעניין יהיה לשאול את ילדינו תלמידינו בעצמם -  מה קשה יותר בחופש לעומת תקופת הלימודים? תפילה, כשרות, צניעות, אינטרנט, טלוויזיה, כיבוד הורים, הקשר עם החברים.... האם בכלל יש משהו קשה יותר לילדים בחופש או שזו רק תחושה סובייקטיבית שלנו כהורים?

הטבע האנושי בנוי כך שאדם יהיה מוכן לעשות הכל על מנת לעשות מעשה גדול, מזהיר וחד פעמי. מעשה שרבות ידובר בו. הורה יהיה מוכן לעשות הכל אילו ידע מה המעשה שעליו ילדינו יגידו לנו 'אמא, אבא זה היה החופש הטוב ביותר שלנו.. אין כמו הבית שלנו לגדול ולהתחנך בו..'
לא בטוח שיש מעשה כזה. כשחושבים על כך, קשה יותר להתמיד ולהקפיד על המעשה הקטן היומיומי, הפשוט ולשמוח בו.

לעיתים המוקד שלנו, המבוגרים המשמעותיים בעולמם של ילדינו התלמידים, בהכנת התלמידים והצוות לחופש הגדול בעוסק בנושאים ש"ברומו של עולם". אך כאן ארצה להפנות את תשומת הלב שלנו דווקא לפרטים הקטנים. לעיתים לפעולות קטנות ופשוטות יכולות להיות השלכות משמעותיות ונוגעות הרבה יותר מאלף הרצאות ו\או הוצאות כספיות.   

את המשפט השנון בכותרת לקחתי בפראפרזה מהמשפט המפורסם של ניל ארמסטרונג כשנחת על הירח אמר: "צעד קטן לאדם..צעד גדול לאנושות". ואולי האופן שבו ניסחתי את המשפט מחדש בכותרת, מתאר בתמציתיות את הגישה אותה אני מבקשת להנכיח בכתיבתי זו.

אם חושבים על כך, הכוונה היא למקד את החשיבה ולהצביע על כך שגדילה משמעותית מושפעת ממעשים יומיומיים 'פשוטים' שנראים בעיני הרוב כקטנים ואולי זניחים לדוג': לקום בבוקר למרות שלא צריך להגיע לבי"ס, ללכת צנוע למרות שאף מורה לא רואה, להקפיד על כשרות כשיוצאים לבלות, ללכת לבריכה נפרדת גם כשכולם הולכים למעורבת, לעזוב את הטלוויזיה למרות שאין מבחן... לשבת שעה פחות בפייסבוק אפילו כשכולם מחוברים.

בהתאם לכך, גם עבורנו ההורים הפעולות הפשוטות והמעשים ה'קטנים' לילדינו יכולים להיות משמעותיים. לא אגזים אם אומר, שלפעולות הללו יכולות להיות השפעות קריטיות ומשיבות נפש ממש. כך לדוג'  סנדוויץ'  מושקע שהילד פוגש על השולחן כשמתעורר בבוקר (או בצהריים..), הליכה משותפת, פתק מחמם מלב אל לב, הארת פנים, ו..כן, חיוך אחד מכל הלב שיכנס אל הלב ויחמם אותו וימיס את כל המחיצות אם הן קיימות.

דרך עדשות הראיה של היהדות, לכל מעשה קטן יש משמעות גדולה. צריך להקדיש מחשבה כיצד החופש יכול לבנות "קומה נוספת" באישיות האדם ולאפשר לו לגדול דווקא דרך המעשים הקטנים ההדדיים בין הורים לילדים. בפעולות "פשוטות" כמו הקשבה והתייחסות נכונה, חיוך ומילה טובה, כתובה או הנאמרת בסיטואציה המתאימה יכולים להיות מאוד משמעותיים ולחזק ולחסן את הנפש בפני התמודדויות פנימיות וחברתיות שלעיתים סמויות ונעלמות מהעין.

ואם כבר בחוסן עסקינן, למדנו שכשיש ארוע משברי דרך הפעולה חייבת להיות פשוטה. אצלנו בחירום אנו נוהגים לומר את המשפט: "אם זה לא פשוט, זה פשוט לא יהיה...". והפעולה הראשונה המומלצת לכל מי שמלווה ארוע משברי – 'פשוט תהיה שם'. – נוכחות. לנוכחות יש כח חזק ליצור קשר ולא רק במצבי משבר. בהתאם לכך, אם נראה לך ש'עובר' על הבן או הבת שלך משהו - הם שקטים מדי, מחוץ לבית יותר מהרגיל, מנותקים מדי, עצובים מדי... פשוט היו נוכחים ברגישות ונחישות. התעניינו בשלומם ובאיך מעבירים את זמן החופשה... השאירו פתח לשיחה פתוחה.

ולסיום, עוד מהרהרת בדברי חברתי בפתיחה, חושבת לעצמי מי מסייע לנו? מי נותן לנו המבוגרים  את הכוח להאמין שבע"ה לחופשה הזו יהיה סוף טוב? אז אני מזמינה את כולנו להתבונן סביבנו ולראות כי כולנו- הילדים המורים והורים נמצאים על אותה הסירה המפליגה גם בחופשה.
שיתוף בתחושה ובעצם, בכל בעיה, הינו הכח המניע את הסירה בחופשה. לכן, אני פונה לכל מי שקורא אלו השורות, להרגיש נוח ובטוח להתקשר לשותף לסירה – להתעניין בשלומו ולשאול שאלה, ולהיוועץ ולשתף ולשאוף ביחד ליצר סביבה בטוחה ונינוחה לחופשה מהנה.

 

אסיים בקטע שכתבתי לאחר כתיבת המאמר, בעוד המחשבות במוחי מתרוצצות וממאנות לאפשר מנוחה לעניים הנעצמות:

'אמא, משעמם לי', רוטנת לה הילדה.

'אמא!!!... ' עולה לה העוצמה.

'משעמם לי!!!' – ניצבת העובדה.

והנה עולה לה החרדה

ואנחנו רק התחלנו את החופשה.

 

טוב, לטיול יוצאים, בקניונים מסתובבים.

מפארק לפארק משתעשעים ומחפשים עוד שעשועים.

ואנו ההורים? הילדים? אנא אנו הולכים?

 

וכעת מבוכה,

הילד\ה בשתיקה עצורה.

מנסה גלידה או סרט ואולי מסעדה?

אך השקט מתוח מדיי אפילו צועק,

ומניין תגיע הישועה?

 

מכירים את התחושה? חוששים מהחופשה?

בואו ננסה יחד בשילוב ידיים,

 עם ילדינו לעבור את המסוכה.

בשיחה, בחיוך ובמאור פנים,

בהארה בלי הרבה מילים.

פשוט, במעשים פשוטים,

אפשר לשבר אלף מחסומים- פנימיים וחיצוניים.

 

ואם גם כך או כך ולא הצליח,

ראו במורה בבית ספר כתובת לשיח.

במסרון או בשיחת טלפון,

וכבר כולנו בדרך לפיתרון.

 

לחייך, לחשוב פשוט,

לדבר בפשטות,

לפשט את האתגרים, כך נרגיש כולנו יותר שותפים.

 

אינני יודעת אל מי מילים אלו מופנות –

אל המורה? ההורה?

הילד או הילדה

 אל הנער או הנערה?

לא משנה העיקר שניקח מזה

 שיש תמיד לפחות משהו אחד שאפשר אותו לשתף

באתגרי החופשה.

 

ברכה והצלחה לכולנו בחופשה הגדולה.