"יחד שבטי ישראל"- הרב ד"ר אברהם ליפשיץ
משפט מעורר השראה: 'מי זה אנ"ש? – כל בית ישראל'
אני רק שאלה: איזה שיתוף פעולה מתאפשר בין החמ"ד לבין בתי הספר הממלכתיים?
יחד שבטי ישראל לאורה של רחל מתוקי ז"ל
ביום שישי בבוקר, ערב שבת קודש פרשת 'ויצא', צלצלה ירדנה מחמ"ד מחוז חיפה והודיעה על פטירתה של רחל מתוקי ז"ל, מנהלת מחוז חיפה. עוד רבות ידובר על רחל – על אישיותה, על מנהיגותה, על מקצועיותה, על יושרה, ועל הארת הפנים שהייתה לה. אני מבקש לנסות להאיר זווית אחת שאנחנו חווינו, בכל הקשור לשיתופי הפעולה בין מנהלת מחוז במשרד החינוך לבין החמ"ד.
בשנות החמישים, עם הקמת מערכת החינוך במדינת ישראל, התכוונו ראשי החינוך הממלכתי דתי להקים זרם עצמאי השומר על תפיסת העולם הציונית דתית, מנותק מהמערכת הממלכתית הכללית. בלחץ של ראש הממשלה דאז דוד בן גוריון, ומתוך ראייה לאומית רחבה של הצורך בהקמת מערכת חינוכית אחת משותפת לכלל מדינת ישראל, מצאו פתרון כיצד יוכל הזרם של החמ"ד לשמור על עצמאותו, ויחד עם זאת להיות חלק מהמערכת הכללית. כך נחקק חוק החינוך 1953, בו נקבע כי בתוך מערכת החינוך הממלכתית יוקם זרם שיש לו אחריות וסמכות פדגוגית לנהל את החמ"ד.
כתוצאה מחוק זה, מועצת החמ"ד היא הגוף הסטטוטורי בעל הסמכויות והתוקף המשפטי האחראי על מדיניות החינוך של החמ"ד. כולנו יודעים שמערכות היחסים במשרד החינוך הן של שיתוף פעולה מלא, של מחויבות הדדית, ושל ראייה משותפת בין כל גורמי המשרד לטובת כל מערכות החינוך, ובכללן החמ"ד. דוגמה מיוחדת ויוצאת דופן לכך, המהווה מגדלור לחיבור נכון בין 'המשרד', ובמקרה זה מנהלת המחוז, לבין החמ"ד, שהוא חלק אינטגרלי מהמחוז – מצאנו אצל רחל ז"ל.
א. התורה והיהדות שייכים לכל בית ישראל – זהו משפט שאמנם לא שמענו אותו מרחל, אבל היא חשה בכל מאודה את הרצון להיות קשורה למסורת ישראל. היא שיתפה לא פעם את ר' יעקב מחמ"ד חיפה בכך שהייתה רוצה לראות כיצד בתי הספר הממלכתיים מכירים יותר את מסורת ישראל. ר' יעקב סיפר לחברי הנהלת החמ"ד כי 'בכל אירוע מחוזי, מסיבה, או השתלמות רחבה, בכל עלון או איגרת שהייתה רחל שולחת לאנשי המחוז – כמעט תמיד הייתה משלבת דברי תורה וחכמה מן המקורות'. די פשוט מדוע היא עמדה בראש הצוות שהוביל במשרד את לימודי היהדות ומקורות ישראל לבתי הספר הממלכתיים. היא פשוט הייתה שם.
בתקופת כהונתו של גדעון סער כשר החינוך, הוא הוביל את בתי הספר המעוניינים בכך להגיע ליום לימוד וביקור בגוש עציון ובחברון. הנהלת המשרד יצאה בראש המחנה, לפני שיצאה הקריאה לתלמידים. הייתי ליד רחל בסיור בחברון, בדרכנו למערת המכפלה. היא הייתה נרגשת מאד, והתבטאה כך: 'מעודי לא הרגשתי כך, אני הולכת במקום שהלכו האבות והאימהות... איזו התרגשות...'.
ב. 'רחל רואה בחמ"ד את בבת עיניה', שחה לי לא פעם ירדנה מחמ"ד חיפה. 'היא אשת חמ"ד אמתית'. דבר זה בא לידי ביטוי בדאגה לבתי הספר, בשיתופי הפעולה המצוינים שלה עם צוות הפיקוח של החמ"ד, ובשמחה שלה בכל הטוב שהחמ"ד הביא. כל זה היה כ'שלה' ממש. כך, בכל שנה בשבוע החמ"ד, יום הפיקוח המחוזי היה מוקדש לחמ"ד, להצלחותיו, ללימוד עומק של העשייה בחמ"ד ושל תכניות שבוע החמ"ד. באופן אישי זכיתי מספר פעמים ללמוד עם כל פיקוח המחוז על יסודות התפיסה החינוכית שלנו, בהדדיות וברצון לקירוב לבבות.
רחל מצאה תמיד כיצד להעלות על נס את פעילות החמ"ד. כך למשל היא העבירה לצוותי החינוך במחוז, בצירוף מילים חמות, את עלון 'בין השורות' מבית 'לב לדעת' של החמ"ד. היא שיתפה אותנו לא פעם בשמחה בהתקדמות החמ"ד במחוז, וחשנו שהיא גאה ושמחה, וזה 'שלה' לגמרי.
עמנואל לוינס הגדיר את מה שראינו באישיותה של רחל:
את האופן שבו האחר מציג את עצמו כשהוא חורג מאידאת האחר שבתוכי, נכנה פנים. אופן זה איננו הופעה של האחר הניתן כתמה למבטי... לגשת אל הזולת בשיחה פירושו לקבל את פני המבע של הזולת... פירושו אפוא לקבל מן הזולת מעבר ליכולת של האני, דבר שמשמעו המדויק הוא: להיות בעל אידאת האינסוף... הוא בא מבחוץ ומעניק לי יותר ממה שאני מכיל.[איתן1]
זה לא המקום של 'אני זה אני ולא תשנה אותי, וכמובן אני מוכן להקשיב ולגלות אמפתיה גדולה לדעותיך'; זו היכולת לקבל את פני המבע של האחר, בתנועה שבה האדם מוסיף לעולמו מעבר למה שהוא, ובכך הוא הופך להיות בעל אידאת האינסוף (איזו הגדרה נפלאה, התואמת כל כך את רחל).
כשלמדנו על דמותו של הרב חיים דוד הלוי, הרשימה אותנו מאד אמירתו: 'מי זה אנ"ש? (אנשי שלומנו) – כל בית ישראל'. כך הוא נהג בכל יהודי שפגש. לא פעם חשבתי על השיעור הגדול שנותנת לנו רחל בעניין זה.
ג. רחל קיימה יום סיור במוסדות החמ"ד, בהובלת ר' יעקב המחמ"ד היוצא, ובין היתר נפגשה עם רבני בתי הספר, נחשפה לדמות רב בית הספר, לתפקידו הרוחני, הערכי, והאישי עם צוותי המורים והתלמידים. נדרשת ענווה גדולה ואומץ לא פשוט כדי לומר בסוף סיור כזה: 'נחשפתי לדמויות חינוכיות חשובות כל כך, המשפיעות טוב על האווירה והחשיבה החינוכית בבתי הספר. מדוע שלא נאמץ את המודל גם בבתי הספר הממלכתיים?'. בהתייעצות עם ר' יעקב החליטו לנסות 'ללכת על זה' בבתי הספר הממלכתיים המעוניינים בכך.
אחרי שנת ההתנסות הראשונה, זכיתי להיות שותף למפגש מסכם עם מנהלי בתי הספר הממלכתיים ורבני בתי הספר שלהם. אי אפשר היה שלא להזיל דמעה, אי אפשר היה שלא להתפעל, ממה שהוא לכאורה כל כך פשוט: לשאלתי 'איך הגיבו התלמידים? ואיך קיבלו המורים רב בית ספר מהחמ"ד להיות רב בבית ספר ממלכתי?', התשובות היו מרגשות: 'התלמידים אוהבים את המפגש'; 'זה טבעי להם לשמוע על החגים מכלי ראשון'; 'הם נהנים מהשירה והחוויה שמעבר ללימוד והפעלת הקוגניציה'; 'קיימנו שבת קהילתית והייתה תחושה נפלאה'; ועוד. כדי ללכת למהלך שכזה, של רבני בתי ספר בחינוך הממלכתי במחוז חיפה, צריך מנהיג חינוך פורץ דרך, בעל ענווה, בעל עוצמה וכנות פנימית, בעל לב מלא היוצא ומחובר למסורת ישראל ולשרשרת הדורות, אוהב אדם, ובעל רצון להתחנך להיות יהודים טובים יותר עם שורשים עמוקים, לצד הכנפיים שגם אותן יש לטפח.
חשבתי על הנאום המפרסם של נשיא ארה"ב תאודור רוזוולט, על כך שמנהיג גדול נכון גם לקחת סיכונים. לא כל ההורים של תלמידי בתי הספר הממלכתיים שמחו על המהלך. כתמיד, מנהיג צריך לקחת בחשבון גם את ההתנגדויות, ואת החשש שאולי התכנית לא תצלח:
לא הביקורת היא החשובה, ולא האיש המצביע על האיש החזק שכושל, או על המעשים שמי שעושה יכול היה לעשות טוב יותר. חובֵנו מסוּר למי שנכח בגופו בזירת ההתרחשויות, שפניו מרוחות באבק ובזעה ובדם; לזה החותר בעוז, השוֹגֶה ומחמיץ שוב ושוב – שכן אין מאמָץ שאין בו שגיאות והחמצות – אולם מוסיף וחותר לעשות את המעשה; לאיש היודע את הלהט הגדול ואת הדבקות הגמורה, המקדיש את כל כולו למען מטרה ראויה, זה שבמקרה הטוב טועם טעם ניצחון והישג, ובמקרה הגרוע, אם נכשל, נכשל לאחר שהעז וניסה; לאיש שמקומו לא יכירנו עם אותן נפשות קרות ומבוישות שלא ידעו לא ניצחון ולא תבוסה.
עוד רבות ייכתב וייאמר על רחל: על הארת הפנים, על החברות, על הישרות, על הקונגרס הציוני שהובילה במחוז (הציונות שבערה בה הייתה חלק מהעולם היהודי, שאותו חיפשה ועליו חינכה כל חייה), על מצוינות ניהולית, ועוד. אנחנו לא באנו אלא להאיר זווית קטנה אחת נוספת, שמאירה לכולנו דרך: זוית של 'יחד שבטי ישראל', דרך המחזקת את היותנו עם אחד, עם מסורת אחת, ו'אב אחד לכולנו'. דרך המבקשת למצוא את המשותף בין כל שבטי ישראל, ואת הרצון הפנימי של כל יהודי להעמיק ולהיות קשור ל'ארץ ציון וירושלים'.
נתפלל לזכות ללמוד מדרכיה האציליות, ומאהבת האדם, העם והארץ שהיו חלק מאישיותה.