"עוד אבינו חי"- הרב ד"ר אברהם ליפשיץ
משפט מעורר השראה: כשאנחנו זוכים לחיות בארץ ישראל, ראשית צמיחת גאולתנו, אחרי אלפיים שנות גלות, אפשר לומר בפה מלא – המשכנו את מסע ההלוויה של יעקב סבא למערת המכפלה, ואנחנו בדרך תורת החיים שלימד אותנו יוסף.
אני רק שאלה: מה פירוש האמירה 'עוד אבינו חי'? כיצד ניתן ליישב את המתח בין פיתוח האישיות הייחודית והתרומה לעם ישראל?
ברכות יעקב לבניו
מקובל לומר שענקי התורה ביטאו בסוף חייהם, במילים האחרונות שאמרו, את משנתם החינוכית.
רבים מאנשי התורה והצדקה אומרים 'שמע ישראל' לפני פטירתם. על הגאון מוילנא מסופר שהחזיק את ארבע ציציותיו, בירך, ובכה על כך שבעולם הבא הוא לא יוכל לקיים עוד מצוות. על אחד מגדולי האדמו"רים, שהיה איש חסד גדול, מסופר שביקש רגע לפני פטירתו לא לשכוח להלביש סוודר לילד היתום בן השש שגר בביתו. מילותיו האחרונות של הרב נריה זצ"ל היו: 'קדושה אני מבקש... תנו לי קדושת ארץ ישראל, תנו לי קדושת אהבת ישראל', וכך הוא נפטר מן העולם.
פרשת ויחי מספרת על מיתתם של יעקב ויוסף. צדיקים במיתתם קרויים חיים (ברכות יח ע"א); מה 'עיקר' חייהם? מהי משנתם החינוכית? מה הם אמרו בסוף חייהם? ומה פירוש האמירה כי 'יעקב אבינו לא מת' (תענית ה ע"ב), ו'עוד אבינו חי'?
שני עקרונות מרכזיים הנחיל לנו יעקב: אחדות סביב 'ה' אלוקינו ה' אחד', וארץ ישראל (אם נרצה – תורת ישראל, עם ישראל וארץ ישראל).
'ויברך אותם – איש כברכתו ברך אותם'
יעקב מברך את בניו לפני מותו. בברכותיו הוא מאפיין את חלק מהשבטים בתכונות המיוחדות להם: 'מֵאָשֵׁר שְׁמֵנָה לַחְמוֹ' (בראשית מ"ט, כ), ' זְבוּלֻן לְחוֹף יַמִּים יִשְׁכֹּן' (שם, יג), ועוד. בברכתו את יוסף הוא אומר: 'הִנְנִי מַפְרְךָ וְהִרְבִּיתִךָ וּנְתַתִּיךָ לִקְהַל עַמִּים' (שם מ"ח, ד). צוואת יעקב איננה עניין אישי המתאר מצב, תכונות בלבד; יש בכך הגדרת תפקיד למי שעתידים להיות ראשי השבטים של עם ישראל.
ספר 'היחידים' של האבות עובר דרך משפחת יעקב, והופך להיות ספר האומה כולה. כאן, בשלב ההיווצרות של עם ישראל, מעמדו של כל בן, של כל ראש שבט, קובע את מקומו של השבט בתוך העם. 'אִישׁ אֲשֶׁר כְּבִרְכָתוֹ בֵּרַךְ אֹתָם' (שם מ"ט, כח).
פעמים שקבוצה מטשטשת את ייחודו של האדם הפרטי. לא פעם בכיתה, במוסד חינוכי, בזרם כול שהוא, בהשתייכות לציבור זה או אחר, האדם היחיד נמחק. הוא מוגדר כ'דתי', 'חרדי', 'קיבוצניק' וכו'. אין לו צבע משלו, הוא לא מישהו פרטי, אישי, מיוחד. כך הפרט בתוך קבוצה, וכך כמובן השבט בתוך האומה כולה.
בעצם הברכה האישית לכל בן, מלמד אותנו יעקב אבינו מסר גדול לכולנו. האדם צריך לזהות מי הוא, מה יכולותיו, מה כישרונותיו, מה סגולותיו. משימה זו אינה תמיד פשוטה, בעיקר בזמננו כשהכול פתוח לפני כולם.
השלב השני הוא לברר מה אני יכול, במקום המאפיין אותי ומתאים לי, להשפיע טוב על עם ישראל. כיצד עם האישיות הפרטית שלי אני חי בתודעת שליחות.
המדרש מתאר את רגעי הפרידה של יעקב מבניו:
בשעה שהיה יעקב אבינו נפטר מן העולם קרא לשנים עשר בניו אמר להם: שמעו אל ישראל אביכם. שמא יש בלבכם מחלוקת על הקב"ה? אמרו לו : שמע ישראל אבינו, כשם שאין בלבך מחלוקת על הקב"ה כך אין בליבנו מחלוקת, אלא: 'ה' אלוקינו ה' אחד' (בראשית רבה צח, ג).
כל אחד נמצא בדרכו האישית, עם האות המיוחדת שלו בתורה, אבל כולנו סביב אותה מטרה ואותו אידיאל: 'ה' אלוקינו ה' אחד'.
כך אמר על כך הרב קוק זצ"ל (מתוך סיכום שיחה בעל פה שכתב הרב נריה): 'פירודים בעולם הרוח, בסופם הם מתאחדים. דוגמא לכך היא שבטי ישראל. מגמת העמקה בתוכנו של כל שבט ואופיו המיוחד הייתה, על מנת שהעושר הרוחני שבכל אחד יצורף לרכוש הכללי – "יחד שבטי ישראל"'. זה ממש נפלא: יופי המנגינה במקהלה, בתזמורת, אינו מתקבל מן הקולות השווים, כי אם מקולות שונים, המצטרפים כולם להרמוניה מליאה. כך גם פותח ה'מסילת ישרים': 'יסוד היסודות... הוא שיתברר ויתאמת אצל האדם מה חובתו בעולמו' – בעולם שלו, האישי, ומתוך בירור זה מצטרפים לניגון של האומה.
אין דרך אחת נכונה ואחרות לא. השאלה היא כפולה: מה הדרך המתאימה לי, שבה אוכל לצמוח? ומה הדרך שבה אוכל לתת מעצמי לאומה כולה? 'ויברך אותם' – כללית, כאומה וכמשפחה, ובו זמנית 'איש כברכתו ברך אותם'. רש"י הביא את דברי חז"ל: 'לא היה לומר אלא איש כברכתו ברך אותו! מה תלמוד לומר ברך אותם? לפי שנתן ליהודה גבורת ארי... ולנפתלי קלותה של איילה, יכול שלא כללן כולם בתוך הברכות? תלמוד לומר ברך אותם'. ברכת הכלל הועילה לכל פרט, וברכת כל פרט זיכתה את הכלל. זאת אומרת, לא רק שאין סתירה בין העצמת ה'אני' לבין החינוך למען הכלל, אלא יש העצמה הדדית ביניהם. חינוך לשליחות מעצים ומגדיל את העולם האישי. בעזרתו ברור מי אני ומה מתאים לאישיותי, והדבר מעצים את העשייה למען האומה כולה.
התנאי ההכרחי הוא אחדות. על הפסוק 'הִקָּבְצוּ וְשִׁמְעוּ בְּנֵי יַעֲקֹב' (בראשית מ"ט, ב) כתב הרש"ר הירש: 'היו מאוחדים, התגבשו לעם אחד, אל תתפוררו, כוחכם באחדות, ב"קיבוץ"'. כל אחד מהשבטים מבין שהוא זקוק לזולתו, שהרי 'הנשמה אחת והגופים חלוקים' (בעל התניא).
'כל מקום שאני נוסע, אני נוסע לארץ ישראל'
סימון הדרך הנוסף לעם ישראל, אותו מבקש יעקב להביא לפני מותו, הוא שהמקום של היהודי לדורותיו הוא ארץ ישראל. 'מעשה אבות סימן לבנים', כתב הרמב"ן; מעשה האבות הוא אות לבנים שכך יהיה עמם. מה שאירע בשורשים יתגלה בעתיד בנטיעות. יעקב משביע את יוסף: 'אַל נָא תִקְבְּרֵנִי בְּמִצְרָיִם' (בראשית מ"ז, מט). החשש הגדול שעם ישראל ישתקע בגלות, מביא את יעקב בסוף חייו להיות עמוד האש לפני המחנה: בכל זמן גלותכם, אל תשכחו את דיוקן אביכם; מקומו של העם היהודי בציון. ואמנם, בהלוויה עצומה ורבת משתתפים, יוצאים למסע ארוך לקבורת יעקב במערת המכפלה. משם באנו, זו מולדתנו, ולשם אנו שבים. המדרש אומר שיעקב בקש מבניו שיישאוהו באותה צורה שנשאו את המשכן: 'קבע להם מקום. שלוש למזרח... וכסדרן למסע מחנה של דגלים נקבעו כאן' (רש"י על בראשית נ', יג). ההלוויה הייתה רק 'על יבש'... עם ישראל ימשיך באותה צורה בדורות הבאים ללכת עם המשכן לארץ ישראל. יעקב מלווה את העם היהודי בכל מסעות חייו: 'כל מקום שאני נוסע, אני נוסע לארץ ישראל', כתב רבי נחמן. יעקב אבינו סימן לנו הדרך.
גם יוסף, בדומה ליעקב, מבקש מאחיו שיעלו את עצמותיו לארץ ישראל עם גאולתם: אָנֹכִי מֵת, וֵאלֹהִים פָּקֹד יִפְקֹד אֶתְכֶם וְהֶעֱלָה אֶתְכֶם מִן הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב... וְהַעֲלִתֶם אֶת עַצְמֹתַי מִזֶּה' (שם נ', כד–כה). יהודים במצרים, וכך בגלויות כולם, ידעו בוודאות מוחלטת: אנחנו בדרך לארץ ישראל; ואם לא אני אז בני, או בן בני. את הודאות הזו מנכיח יוסף. ואמנם, כשעם ישראל יוצא ממצרים אנחנו פוגשים את מסע ההלוויה הגדול ביותר בהיסטוריה: ארבעים שנה נושאים את מיטתו של יוסף! חז"ל מלמדים אותנו שבחזית, בחוד, הלכו שני ארונות – ארון הברית וארונו של יוסף: 'והיו הבריות תמהות, מה טיבו של זה אצל זה?... מה שכתוב בזה קיים זה (מכילתא פרשת בשלח). זהו שיעור חשוב לכולנו: התורה היא תורת חיים. יוסף הצדיק מלווה את עם ישראל במצרים, מבטיח להם גאולה, ועולה עמם להיקבר בארץ.
כשאנחנו אומרים 'עוד אבינו חי', פירוש הדבר הוא ש'עם ישראל חי'. כשאנחנו אומרים 'עוד אבינו חי' – פירושו שכשאני אמרתי היום 'שמע ישראל', פניתי לישראל סבא, ליעקב אבינו, ואמרתי לו: שמע ישראל, שמע יעקב, אני ממשיך בדרכך, הולך בפסיעותיך, ואומר בקול גדול: 'ה' אלוקינו ה' אחד'. 'עוד אבינו חי' פירושו שאני משוחח עם ישראל סבא פעמיים ביום באהבה. כשאנחנו זוכים לחיות בארץ ישראל, ראשית צמיחת גאולתנו, אחרי אלפיים שנות גלות, אפשר לומר בפה מלא – המשכנו את מסע ההלוויה של יעקב סבא למערת המכפלה, ואנחנו בדרך תורת החיים שלימד אותנו יוסף. כן... עם ישראל חי בציון! 'עוד אבינו חי'...
מנהיגי חינוך יקרים
ננסה מאוד לחזק את ה'שמע ישראל' שלנו, כל אחד בדרכו המיוחדת לו, המתאימה לאישיותו, 'איש כברכתו ברך אותם', כשהכול למען כנסת ישראל ותיקון עולם במלכות שדי. נזכור גם בעבודתנו החינוכית שבמנגינה יש צלילים שונים, וההרמוניה היא זו שנוגעת בלב.
נתפלל להעצים את טיב הקשר שלנו עם ארץ ישראל, לה זכינו אחרי אלפיים שנה.
את הצלילים ששמענו בסוף חייהם של יעקב ויוסף, נקבל כצוואה. עם ישראל מאוחד, מתוך ביטוי וצבע אישי; תורת ישראל – 'ה' אלוקינו ה' אחד'; וארץ ישראל – 'אל נא תקברני במצרים'.
ונקרא בקול גדול: 'עוד אבינו חי', 'עם ישראל חי'.