כולנו משפחה אחת- הרב ד"ר אברהם ליפשיץ
משפט מעורר השראה: המשפחה המורחבת נוסעת יחד, באוטובוס אחד גדול, מאז שיצא אברהם אבינו לדרך.
אני רק שאלה: מה אפשר ללמוד מהאירוע של רצח רבין? מה התועלת במפגש עם דעות הפוכות משלי?
יום הזיכרון לרצח רבין: כולנו משפחה אחת
ביום הזיכרון לרצח יצחק רבין ז"ל, אנו מציינים אירוע שבו יהודי קם על אחיו – ואף על מנהיג – להורגו. ביום זה אנו נקראים להעמיק וללמוד את המשמעות של רצח ראש ממשלה בישראל.
לקראת יום זה, אנחנו מציעים לעיין בסיפור קין והבל. הפסוק המתאר רצח זה הוא סתום, לא בכדי: 'וַיֹּאמֶר קַיִן אֶל הֶבֶל אָחִיו וַיְהִי בִּהְיוֹתָם בַּשָּׂדֶה וַיָּקָם קַיִן אֶל הֶבֶל אָחִיו וַיַּהַרְגֵהוּ' (בראשית ד', ח). המדרש הביא כמה אפשרויות בנוגע לשאלה מה קרה בין קין להבל, על מה אח הורג את אחיו (ראו על כך את העיון הנפלא של נחמה ליבוביץ). אבל הפסוק לא נתן נימוק! כל רצח – הוא רצח נורא, ואין לכך נימוקים! אין סיבות ואין הסברים, לא פסיכולוגיים, לא אידיאולוגיים, לא אישיים; רק 'ויקם קין אל הבל אחיו ויהרגהו'. כך גם בעשרת הדיברות – 'לא תרצח'. אין למה וכמה, נימוקים ותירוצים; 'לא תרצח'!
נקודה נוספת בולטת מאד בפסוק זה: המילה 'אחיו' מופיעה פעמיים בפסוק, למרות שבשתי הפעמים הזכרתה נראית לכאורה מיותרת; הרי אנחנו יודעים שקין והבל הם אחים? אבל התורה מדגישה את העובדה שכאן אח הורג את אחיו. הכיצד? להרוג את אחיך?!
הלימוד ביום זה צריך לעסוק בנושא של רצח בין אחים. בעידן של מחלוקת, בזמן של קיטוב דעות, בתקופה שבה עלולים נושאים בוערים בחברה הישראלית לעלות לסדר היום, אנחנו חייבים לזכור שבמדינת ישראל גרה משפחה. משפחה בעלת עבר מפואר, עם אבות ואימהות משותפים. משפחה מצומצמת שסבלה רדיפות וגלויות, תקופות קשות של שנאה, אנטישמיות ושואה נוראה.
בעזרת ה' ובכוחות משותפים, הקימה לה המשפחה בית לאומי בארץ ישראל. וכמו בכל בית טוב, אין הסכמה בכל הנושאים. 'מרד נעורים' איננו מושג חדש, וכידוע, יהודי אחד על אי בודד – בונה שני בתי כנסת, אחד שהוא הולך אליו ואחד שאליו הוא לעולם לא ייכנס.
חז"ל אמרו 'כשם שפרצופיהן שונים, כך דעותיהם שונות', וזה כל כך טבעי ונורמאלי. במדינת ישראל, כמו במשפחה, יש דעות שונות, וקיימת אי הסכמה בחלק מהנושאים; אך לעולם אנו נשארים אחים ואוהבים.
החינוך הנכון צריך לחזק את האפשרות לחשיבה עצמאית מקורית. חשוב שכל אדם יעמיק בדעותיו ובתפיסת עולמו, ויברר את דעתו באופן מדויק ונכון. אין חובה להתפשר על 'האמת שלי', אך שומה עלינו לזכור בכל רגע שהספינה היא משותפת. אנחנו תלויים זה בזה, אנחנו עם אחד, ואנשים אחים אנחנו!
בעל התניא אמר זאת בצורה נוקבת: עם ישראל כולו הוא 'נשמה אחת וגופים חלוקים' (תניא, פרק לב). חברי, שחושב הפוך ממני בכל נושא – בגישתו לחיים, בעולם הערכים שלו, ביחסו למציאות ה', בדעותיו הפוליטיות הקיצוניות, ועוד – הוא יותר מאחי; הוא אני ממש (נשמה אחת).
במשנה במסכת אבות למדנו: 'איזוהי מחלוקת שהיא לשם שמיים, זו מחלוקת הלל ושמאי' (אבות ה, יז). מהו המדד למחלוקת שהיא לשם שמיים? מהו נייר הלקמוס המצביע על טיבה של המחלוקת? העובדה הפשוטה שמזכירים חז"ל, שגם כשהיו בית שמאי ובית הלל בשיא מחלוקתם לא הפסיקו להתחתן אלו עם אלו. פירושו של דבר הוא שהם חיו באהבה, בקרבה, ובהערכה הדדית גדולה. על יסוד שותפות כזו אפשר לחלוק, ואולי אף חשוב לחלוק, אך זו תהיה מחלוקת לשם שמיים, ולא מחלוקת שמביאה, לשנאת הלב, חלילה. כשאוהבים – אפשר לחלוק. אך כשחשים שהאהבה נעלמת, חלילה, סימן שהמחלוקת לא נמצאת על הפס הנכון.
כמו מוסדות חינוך רבים, גם באולפנית בטבריה קיימנו לקראת יום הזיכרון לרצח רבין מספר מפגשי לימוד, היכרות וחוויה, עם צוות מורים של בית הספר בית ירח, בית הספר של קיבוצי אזור כנרת. גם התלמידים קיימו מספר מפגשים שהיו בסיס לטקס משותף, אותו העבירה קבוצת תלמידים משני בתי הספר לשני המוסדות.
באחת השנים, ביקשו התלמידים שארגנו את טקס שמנהל בית הספר בית ירח יישא דברים באולפנית, ומנהל האולפנית ישוחח עם תלמידי בית ירח. מנהל בית הספר בית ירח דיבר באולפנית על ערך הסובלנות, ועל חשיבות הפלורליזם. כשפגשנו לאחר מכן את תלמידי בית ירח, דיברנו על כך שערך הסובלנות והפלורליזם המחשבתי משמשים כקומה ראשונה בלבד; ללא ספק אלו ערכים חשובים שיש להפנים, אך אין להסתפק בכך.
כדי להמחיש זאת, הבאנו משל: למה הדבר דומה? לקבוצת אנשים שלכל אחד מהם רכב, וכולם מקפידים לנסוע על פי הכללים. כל אחד נוסע ברכב עם חלונות סגורים, איש אינו פוגש בחברו, אינו רואה אותו, אינו שומע אותו, אינו משפיע ואינו מושפע מזולתו. במצב כזה אין תאונות, וכל אחד חי את חייו כרצונו ובהתאם לתפיסת עולמו.
פלורליזם הוא ערך חשוב, המאפשר לכל אחד לחשוב אחרת, לחיות אחרת. זה כמובן נפלא, ואי אפשר שלא להסכים; אבל יש מקום אולי להציע מערכה שנייה למשל – לפתוח את החלונות. לא מספיק שאני לא פוגע בך, ואתה מאפשר לי לחיות את חיי. כדאי גם לראות את מי שנוסע במכונית ממול. יש לי מן הסתם מה ללמוד ממנו, מדעותיו, מתפיסותיו, ממחשבותיו, ממעשיו הטובים. וגם לו – היושב ברכב אחר לחלוטין משלי, רכב עם גג אחר וצבע אחר, רכב הנוסע נגד כיוון התנועה – יש, אולי, מה ללמוד מעולמי ומסגנון חיי.
יש גם מערכה שלישית למשל. אנחנו, העם היהודי במדינת ישראל, איננו אסופת מכוניות המאפשרת לכל אחד לנסוע ברכבו, ובלבד שייסע על פי כללי הדמוקרטיה ולא יתנגש באחרים. אולי גם אין להסתפק בפתיחת החלון, ובמפגש 'פנים אל פנים'. במערכה השלישית המוצעת איננו נוסעים כל אחד ברכבו הפרטי, אלא אנחנו נוסעים כולנו באוטובוס אחד גדול. אנחנו יושבים אחד ליד חברו, וכמו בכל נסיעה ארוכה אנו פותחים את הלב, משוחחים, ומבינים דרך בירור, ליבון ובעיקר אהבה, שכיוון הנסיעה הוא משותף. גם ה'מאין באת' הוא משותף, שהרי אבותינו עלו יחד על האוטובוס שהתחיל בנסיעה: 'וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ' (בראשית י"ב, א).
אנחנו חייבים להתחנך על כך שהמשפחה המורחבת, שנוסעת יחד מאז שיצא אברהם אבינו לדרך בשנת 1948 לבריאת העולם, נמצאת באוטובוס אחד גדול. זה ה'מאין באת'; וה'לאן אתה הולך', כיוון הנסיעה, הוא לעולם – לירושלים. כך אמר רבי נחמן מברסלב: 'כל מקום שאני נוסע, אני נוסע לארץ ישראל'.לאורך הדורות יהודים חיו בגלויות שונות, בתקופות שונות בחיי העם היהודי, אך שלוש פעמים ביום אמרו כולם בציפייה: 'ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים'. ופעמיים בשנה, ביום כיפור ובסופו של ליל הסדר, שבו וקראו בביטחון רב: 'לשנה הבאה בירושלים הבנויה'.
איך אפשר לשבת ליד מישהו באוטובוס ולשמוע דעות הפוכות משלי? איך אני צריך להתייחס למי שחושב הפוך ממני (מ'האמת') ב-180 מעלות? האם יש סיכוי 'להמשיך בחיים' אחרי נסיעה ארוכה ארוכה באותו אוטובוס?
בדברי הגמרא נוכל לנסות למצוא כיוון לתשובה. הגמרא במסכת עירובין מספרת כך:
אמר רבי אבא אמר שמואל: שלוש שנים נחלקו בית שמאי ובית הלל, הללו אומרים הלכה כמותנו, והללו אומרים הלכה כמותנו. יצאה בת קול ואמרה: אלו ואלו דברי אלוקים חיים הן, והלכה כבית הלל. וכי מאחר שאלו ואלו דברי אלוקים חיים, מפני מה זכו בית הלל לקבוע הלכה כמותם? מפני שנוחין ועלובין היו ושונין דבריהן ודברי בית שמאי, ולא עוד אלא שמקדימין דברי בית שמאי לדבריהם (עירובין יג ע"ב).
שתי שאלות עולות מדברים אלו:
א. כיצד יכול להיות ש'אלו ואלו דברי אלוקים חיים'? הרי רק אחד צודק? ההלכה היא או לפי בית שמאי או לפי בית הלל, ואם כך מה פירוש 'אלו ואלו דברי אלוקים חיים'?
ב. האם העובדה שבית הלל 'נוחין ועלובין' היא סיבה מספקת לכך שההלכה תיקבע על פיהם? אם היה צריך לתת ציון גבוה על התנהגות, על מידות – בית הלל היו מקבלים ציון גבוה יותר; אך למה זו סיבה שההלכה תיקבע על פיהם?
הרבה תשובות ניתנו על שאלות אלה. נציג אפשרות אחת.
לשאלה הראשונה – כיצד ייתכן שאלו ואלו דברי אלוקים חיים – נענה שבאופן מעשי, אין ספק שההלכה תהיה על פי דעה אחת בלבד. אך במימד העיוני, הרעיוני, בעולם המחשבה – ריבוי הדעות הוא אפשרי, ואף מעבר לכך – הרב קוק זצ"ל כותב 'כי השלום האמיתי אי אפשר שיבוא לעולם כי אם דווקא על ידי הערך של ריבוי השלום... שיתראו כל הצדדים וכל השיטות, ויתבררו איך כולם יש להם מקום , כל אחד לפי ערכו, מקומו ועניינו' (עולת ראיה א, עמ' של–שלא). דווקא ריבוי הדעות גורם לעושר מחשבתי, לגילוי פנים במציאות, ואילו קיומה של דעה אחת בלבד (גם אם היא שלי...) מהווה צמצום של גילוי האור האלוקי. אני מבקש ללמוד דווקא ממי שחושב אחרת, וכך אני זוכה להכיר זווית מבט חדשה ו'אמת' שונה, המוסיפה אור לראייה הכוללת.
לשאלה השנייה נשיב כי מידותיהן הנעלות של בית הלל, שהקדימו את דברי בית שמאי לדבריהם, מהוות מקור לקביעת ההלכה. הקדמת דברי בית שמאי פירושה שכאשר בית הלל שמעו את דברי החולקים עליהם, הם ניסו 'להיכנס לנעליהם': להבין היטב ובכנות מה בית שמאי חושבים, למה הם אומרים דעה הפוכה משלנו, מה עומק המחשבה שלהם, ולמה אולי הם צודקים, ועוד. אם אחרי שהקדימו את דברי בית שמאי לדבריהם, כדי לנתח זאת שוב, הם בכל זאת חזרו לדעתם – אז דעתם מתקבלת.
נחזור מהעיון הקצר הזה במסכת עירובין, אל האוטובוס המשותף קו 1948. כאשר אני יושב ליד מי שחושב אחרת ממני, לא רק שאנחנו באותה משפחה ותוכן הנסיעה משותף, אלא אני גם גדל ויוצא נשכר מהדעה ההפוכה לשלי. לא רק שגם דעתו של חברי היא 'דברי אלוקים חיים', וה'אמת' לא נמצאת כולה באמתחתי דווקא, אלא שאני גם זקוק לשמוע את הדעה ההפוכה לדעתי, כדי לזקק מתוך כך את האמת שלי.
מנהיגי חינוך יקרים
אם כולנו נלמד מכל ויכוח, דיון, 'פאנל', והצגת דעות שונות, כיצד להיכנס לנעליו של חברי ולנסות לרגע לחשוב כמותו; אם נראה במדינת ישראל זכות גדולה של נסיעה משותפת באוטובוס הציבורי, המתקדם אט אט אל התחנה הסופית, להגשמת ייעודו של העם, בזמן התחלת הגאולה; אם נזכור בכל רגע כי אחים אנחנו, ושהסובלנות והפלורליזם הם הקומה הראשונה, והרצון ליצור חיים משותפים עם יעוד ותפקיד משותף הוא הקומה נוספת; אזי מבט זה, ראייה עמוקה זו, יסייעו לאוטובוס להגיע ליעדו מוקדם יותר, שמח יותר, יחד עם כנסת ישראל כולה.